בעמוד ס"ה ממשיכים את הנלמד אתמול על הסבר ד' הבחינות על פי ה"אפשר וקמכיון" שבגמרא. אתמול למדנו על חכמה ובינה, שחכמה היא "לא אפשר" ובינה היא "אפשר", ושניהם הם "לא קמכיון". היום אנו לומדים על ז"א ומלכות.
ז"א נבחן ל"לא אפשר" כי מלכות דבינה שהיא רצון להשפיע חייבת להתפשט לרצון לאור החכמה כי בלעדי איזושהי הארת חכמה הנאצל לא יוכל להתקיים. ול"קמכיון" כי לאחר שבחינת החכמה קיבלה את כל האור ובבינה הסתלק האור, הרי בז"א כבר נוצרה השתוקקות לאור, ולכן הוא מקבל הארת חכמה, שזה מספיק לו כדי קיום.
מלכות נבחנת ל"אפשר" כי היא מתגברת על המציאות של ז"א ורוצה את כל אור החכמה, למרות שיכלה להסתפק בהארת החכמה שבז"א. ו"קמכיון" כיוון שהיא מכוונת להנות כלומר שיש לה השתוקקות שלימה לקבל את כל האור.
מכיוון שלכלי קבלה צריך גם "אפשר" וגם "קמכיוון" לכן רק הבחינה הד' נחשבת לכלי קבלה.
בכך סיימנו את פרק ד'.