בעמוד ס"ד משלבים את הלימוד שלמדנו אתמול על "אפשר וקמכיון" עם הלימוד שלמדנו על ב' ההבחנות שבכל כלי: א) החומר שבא אליו מצד העליון ונהייה אצלו לט"ר, ב) המלכות שלו שהיא מהותו שנוצרת עם הפגישה שלו עם האור.
חכמה שהיא רצון לקבל נבחנת ל"לא אפשר" מצד החומר שקיבלה מכתר, כי כתר מטבעו רוצה להשפיע ולכן חייב ולהוליד בחינה חדשה שתירצה לקבל את האור.
וזה בשונה מבינה שהיא רצון להשפיע שנבחנת ל"אפשר" כיוון שחכמה לא הייתה חייבת מטבעה לבחור ברצון להשפיע וכך להוליד את בינה כרצון להשפיע שרוצה אור דחסדים, כי חכמה יכלה להסתפק בכך שהיא מקבלת אור חכמה.
אמנם מהבחינה הב' שבהם שהיא מהותם כנ"ל, חכמה ובינה נבחנות ל"לא קמכיון" דהיינו שאין להם השתוקקות להנות כי יש לנו חוק שהשתוקקות לקבל נוצרת אחר שהאור התפשטת לכלי ואחר כך הסתלק ובכך נוצרת בחינה חדשה שיש בה השתוקקות. בחכמה — התפשט האור, ובבינה — הסתלק, בבחינה הבאה נבחין כבר השתוקקות לקבל.