עמוד ס"ג
התחלנו ללמוד את פרק ד' שבו בעל הסולם מבאר לנו את ד' הבחינות דעוביות על פי המובא בגמרא במסכת פסחים.
בגמרא זו מובאת שאלה — כשמזדמנת לאדם הנאה אסורה, האם מותר לו להנות ממנה? אביי אמר — מותר, רבא אמר — אסור. וצריך להבין באיזה מציאות מדובר בשאלה זו שעליה הם חולקים. ישנן ארבעה אפשרויות שעל חלקן ברור ששניהם יגידו שההנאה אסורה או מותרת, ועל חלקן נראה שהם חלוקים בדעותיהם:
א) "אי אפשר" לאדם שלא לבוא למציאות זו אך "אינו מתכוון" להנות בה. למשל אדם שחייב להגיע למקום מסוים ובדרך יש ריח של בית עבודה זרה והרי אסור להנות מריח זה, אבל מעבר לכך שאין לו ברירה — הוא גם "לא מתכוון" להנות מהריח הזה. במקרה כזה שניהם מודים שההנאה מותרת. זה מורה על בחינה א' שהאור והכלי באים כאחד ואין לה בחירה בקבלת האור וגם אין לה השתוקקות עצמית להנות.
ב) "אפשר" להיבדל, כלומר למשל אפשרי לאדם להגיע למקום בדרך אחרת מהדרך עם העבודה הזרה, אבל גם אם ילך בדרך של העבודה הזרה הוא "אינו מתכוון" להנות מהריח. במקרה כזה אביי אומר שההנאה מותרת, ורבא אומר שהיא אסורה. זה מורה על בחינה הב' שכבר מורגש בה הרצון לקבל מצד אחד אבל עיקר הרצון שלה הוא להשפיע ו"אינה מכוונת" כי אין לה השתוקקות להנות מהאיסור.
ג) "לא אפשר" להיבדל מלהגיע למקום ההנאה האסורה, אבל גם "מכוון" כלומר שיש השתוקקות פנימית להנות מאותה הנאה, למשל אדם זה גם יעצור ליד בית העבודה הזרה ויריח ולא רק יעבור שם מהר. במקרה כזה אביי ורבא מודים שאסור (ויש אומרים שאביי מתיר). זה מורה על בחינה הג', שכבר יש בנברא השתוקקות לקבל אך אין לו ברירה שלא לקבל כי הוא מרגיש שבלי אור אינו יכול.
ד) "אפשר" להיבדל אבל לא רק שאינו פועל אחרת אלא גם "מכוון" להנות מהאיסור. במקרה כזה שניהם מודים שאסור. זה מורה על בחינה הד' שיכולה היא שלא לקבל יותר ממה שקיבלה הבחינה הג' אך היא כן מקבלת מתוך "כוונה להנות" כי יש בה השתוקקות מלאה לקבל את האור.
עוד למדנו שאף על פי שאמרנו אתמול שהמלכות של הבחינה העליונה הופכת להיות החומר של הבחינה התחתונה בכל זאת אינה נעדרת מהבחינה העליונה, אלא היא גם בעליונה וגם בתחתונה, כמדליק נר מנר.