הנשמה – מה שחצב אותה להיות נשמה זה זה שיש לה רצון לקבל. בשונה מהאור.
לזכור טוב טוב שנשמה היא לא אור, היא רצון לקבל מלא באור.
נוצרה לנו בעיה- אם היא רצון לקבל ועצמותו כולו השפעה, איך יהיה קשר? האור רוצה לתת והנשמה לא תוכל לקבל את ההארה. מדברים כמובן אחרי הצמצום - איך היה לפני לא יודעים, לא תופסים. אפשר לומר שעוד לא היה הרגש עצמי....
אי אפשר שיהיה קשר בלי השוואת צורה. אם הבורא כולו השפעה ואנחנו כולנו רצון לקבל אז יש פירוד. הנשמה היא חלק מהכל- האתגר שנוצר לנו הוא אתגר המאפשר לנו לדעת בצורה ברורה מה ההבדל בין קדושה לטומאה- האם אקבל על פי האידאה של בחירה או רק כי אני רוצה להנות?
אדם יכול להיות ערכי- שפועל לאידאל- מהו המצפן של היהודי? המצפון? דבקות בה'. רצון ליתר דבקות, לאהבה, ליחד...
זה מה שמוביל את כל האנושות. היהדות לקחה את התפקיד הזה. כשאומרים שהנשמה רצון לקבל כלומר שרוצה להיות מאושרת. מה שמבדיל בין קדושה לטומאה הוא אם פועלים בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע. אנשים מפרשים את חופש הפרט- שאני יכול להנות לעצמי. אם כך שורש כל הקלקולים הוא הרצון לקבל שנמצא בא"ס- הקלקול הוא רק בגלל הרשעים, שבחייהם נקראים מתים .
יש אבי"ע דקדושה ואבי"ע דטומאה.
קרן הבריאה השתלשלה כך שהאור התפשט עם הרצון עד לנקודה דעולם הזה. לכן אני מרגיש חזק, אני רוצה.
לנו יש תפקיד: או שנעלה בכלים דאור חוזר או דרך אבי"ע דטומאה, בדרך לקבל את האור.
תפקידנו לחבר את זה לבורא. זו השותפות שלנו עם הבורא.
לכן אם אדם רוצה ללכת בקדושה המיקוד הוא האם אני פועל כדי להשפיע נחת רוח לבורא או לעצמי. האם אני נהנה מהיחד או מעצמי?
נקודות
א. הנשמה היא רצון לקבל שבזה היא נחצבת ונפרדת מהאור . היא לא אור. היא רצון לקבל.
ב. נוצר לנו אתגר- שינוי הצורה גורם להם להפכיות ואז לא יכולים לינוק זה מזה.
ג. כל ההבדל בין אבי"ע דטומאה לאבי"ע דקדושה הוא בצורת הרצון . איך לקבל תענוג, לעצמי או ליחד?
ד. באבי"ע דטומאה שהם רשעים רוצים לקבל רק לפרטיותם
ה. באבי"ע דקדושה פועלים כדי לתקן את רצונם שיהיה עם צורה לעשות נחת רוח ליוצרם .
ו. מי שפועל כדי להשיג את הכלים דאור חוזר הופך להיות שותף לבורא
ז. האושר המושלם יהיה כאשר נקבל את ההארה השלמה בכלים דאור חוזר, בכלים של היחד.