למדנו שהרצון לקבל שכלול במחשבת הבריאה זה מציאות חדשה שלא היתה בעצמותו כי בעצמותו אין רצון לקבל בגלל ההבחן של כל מציאות האינסוף מעצמותו, צריך לומר שכבר שם היה רצון לקבל (באינסוף) מטרם הצמצום לא היתה שום מציאות של יסורים אלא זה כמו אבן שנמצאת בהר ולא נחצבת ממנו. אבן הנחצבת מהר היא לא אור. אבן הנחצבת מהר זה רצון לקבל. לכן הרצון לקבל הזה אם הוא נמצא נפרד מהאור, אני מרגיש שם יסורים. אם הוא נמצא מחובר לאור, אני מרגיש שם דבקות, שלמות.
לכן אם אני רוצה להרגיש את השלמות הזו, אני צריך שהאור יחזור.
אז לכאורה מי עשה את הצמצום? מי שעשה זה מלכות דאינסוף. במחשבת הבריאה היה הכל מתוקן. כל הצמצום נעשה בגלל שרצתה לקשט את עצמה. בגלל שזה בא מיתרון ולא מגרעון, יש בכך דבר גדול ועצום שכל החסרונות באו מיתרון והם צריכים לחזור ליתרון. כמו לחזור לאינסוף. אבל כשבאים ורוצים לחזור לאינסוף אז יש כבר תנאי. בגלל שרצו יתר דבקות, זה יהיה רק עם יתר דבקות. ההתרחקות והצמצום הגיעו עד לנקודה דעולם הזה והיו הרבה השתלשלויות בדרך.
אז כשאני מרגיש בעולם הזה יסורים- אני צריך להבין שזו רק צורה שבה מתראה לי הרצון. אבל בטבעו הרצון בא ממקום טוב. אם בא ממקום טוב בטיבו. אין אפשרות שהוא לא טוב. רק אני הוספתי לו עוד דברים. הכל תלוי אם כך ברצון. אם הרצון יגיע ליתר דבקות שבגינו היה הצמצום, אז תהיה החזרת האור. לכן אני לא צריך לבכות לאור למה אתה לא נותן לי. אין כפיה ברוחניות. אני לא יכול לכפות על האור. אני צריך לעשות עבודה מצידי. האור תלוי ברצון. נקודות
א. זה שיש רצון לקבל באינסוף זה אומר שהאינסוף הוא כבר בריאה וזה מוציא אותנו ממחשבה שהגשמיות היא הבריאה. האינסוף הוא כבר בריאה.
ב. באינסוף היתה אחדות פשוטה לא היה שם יסורים אבל היה רצון לקבל.
ג. הצמצום שגרם להפרדות של הרצון מהאור, שם מרגישים את החסרונות והיסורים.
ד. כל הנפרדות והצמצום נבע מיתרון מרצון ליתר דבקות..
ה. כל העבודה היא רק של הרצון ולא של האור לחזור ולקיים את הבחירה ביתר דבקות. זה נעשה בבחירה וצריך להתקיים בבחירה.