תלמוד עשר הספירות | חלק ט"ז | שיעור 71 | עמודים ב' אלפים כ"ז-כ"ח
1. בשיעור הקודם למדנו שתי נקודות עיקריות:הראשונה- אין נבנית צור אלא מחורבנה של ירושלים והפוך. דהיינו שאם היראה השלמה בגין דאיהו רב ושליט נפגמת אז יש ניתוק של החיות וכל דבר שהיתה בו חיות והיא ניתקה אז הדבר מרקיב מתליעה ומדיף ריח רע שהיא נקראת טומאה. הפתרון: להקפיא את הדבר ולא לתת לו חיות אלא לפי היכולת לקשר אותו חזרה לקדושה, לכלל, לבורא.נקודה שניה- מקום ההזנה של הקליפה הוא מהמלכות שנשארה במדרגה שהיא נקודת ההשתוקקות שהיתה בא"ס שהיא נקראת גדלות כלי הקבלה. לעומת זאת הקדושה ניזונית מהניצוצין שנפלו לקליפות בבחינת השקפה הקדושה ניזונת מהתקווה והעבודה והטומאה מהשתוקקות והרצון לקבל את האור בהשתוקקות הזאת.
2. בשיעור זה למדנו והרחבנו את המבנה של הטומאה לאחר החטא ואת העיוות שהיא מייצרת במחשבת האדם.
3. סם הרשע שהוא כנגד סלם יש לו רק ו' אורות והוא לא יכול לעולם לתת אושר מלא אך הוא משקר שכן , לעומת זאת סלם אומר מראש שהוא רק אמצעי שזאת קדושה .
4. הנקבה שהיא לילית הרשעה יש לה י' אורות מאירים והיא נקראת יותרת על הכבד דהיינו שיש לה השתוקקות מלאה והיא שולטת על הזכר , אולם לעולם לא יכולה להיות מסופקת ממנו היות ויש לו רק ו' אורות ולה השתוקקות מלאה.
5. התיקון בקדושה שסירס את הזכר וצינן את הנקבה , דהיינו שאדם הולך בדרך אמת אינו מקווה לקבל את ההארה מהחיצוניות , מעצמו , מהבריאה אלא רק מהבורא ולצורך כך הוא מחוייב להגיע לידיעה אמונית.
6. צינן את הנקבה הכוונה שהאדם הולך בדרך האמת מכניס את ההשתוקקויות שלו לתא ההקפאה ומפשיר אותם לפי יכולת העבודה שלו להוציא את ניצוצין מהטומאה ולהיות יכול לקשר את ההשתוקקות שלו לידיעות אמוניות שהם מייצרות אצלו התייחסויות נפשיות נכונות ולא מעוותת.